משהאל - תמיד הראשון להעז ולהגן, יפה תואר ויפה נפש, חייכן ושנון, מקצוען אמיתי, צנוע וחסר פחד.

וכגודל הערכים והמידות שלו, כך גם גודלו הפיזי, שני מטר לכל כיוון, משקיף עלינו מלמעלה, אך גם זריז ויציב (והוא היה רוצה שאוסיף – חתולי).

למשהאל לב ענק, אכפתי ומתחשב, תמיד רואה את הצוות והחברים לפניו.
מחושב, שקול וקר רוח. אם כל זה לא מספיק (ויש עוד הרבה מה להוסיף) משהאל היה אדם פשוט. אדם השמח בחלקו, ונהנה מהרגעים הפשוטים.

משהאל היה מגיע להתאמן פה במועדון, מתלבט איתי לפני 'מה אני ארוויח עוד אימון?' זה לא להתאמן, לעשות, לתפור - אלא להרוויח.

פותח את הבוקר עם קפה שחור ושותה עוד אחד בהגעה לאימון, בדרך כלל מאחר בכמה דקות, מדבר בכל החימום וההסברים, ומסיים ראשון את האימון. וכדי שבכלל יהיה מרוצה ושמח, הולך 'ללעוס' משהו אחרי או לשתות איזו בירה.

למשהאל לקח שנה לשכנע אותי להצטרף להתאמן איתו במועדון. על כל משקולת שהרמתי הוסיף לי עוד שבע, הכריח אותי לצאת לריצות עם ווסט, לא נתן לאף מאמן לתקן אותי או לתת טיפים והקפיד שנהיה צמד. לפני ההזנקה תמיד הזכיר לי שאנחנו צריכים להגיע ראשונים. הייתי אומרת לו שאני רבע ממנו וכמובן שזה לא עניין אותו.

מבחינתו אין מצב שהוא לא מסיים ראשון, ואם סיים שני – זה אומר שהראשון רימה וספר פחות.

לא משנה איזה תרגיל וכמה משקל, משהאל היה מבצע אותו בקלילות, 'ג'יגג'וג' כמו שהיה אומר, עם טיפת זיעה ענקית שנוזלת לו על האף עד למטה. לפעמים בתקופות קשות של עבודה ופעילויות, חשבתי אולי יתאמן יותר בקלילות, אפילו יוותר לעצמו לאור העייפות. אבל לא, משהאל עשה כל דבר בחיים בצורה הטובה ביותר, לא היה לו פחד, או קול פנימי של 'לא יכול/לא אפשרי', תמיד ניפץ כל תקרת זכוכית, אם זה בחיים או במספר חזרות חתירה במכונה. אז איך נזכור את משהאל? בפשטות. נתאמן, נלעס משהו, נשתה בירה ונהיה ביחד. אני בטוחה שזה מה שהוא היה רוצה, ובעיקר - שבאמת תיהנו.